100 פעם אני לא מאחר לשיעור – למה כתיבה היא עונש?
כבר עשרות, אולי מאות שנים, קיים המושג "עונש כתיבה".
למה כתיבה זה עונש? למה המורים לא השתמשו או משתמשים בעונש קפיצה או כל דבר אחר? – למה כשהמורה אומר לתלמיד: "תכתוב 100 פעמים אני לא מאחר לשיעור" – גם המורה מרגיש שהוא העניש וגם התלמיד הרגיש שהוא נענש?
התחושה שהכתיבה היא עונש נטועה בתחילת הכתיבה – כתה א'. הרגע בו התלמיד עובר מסוגים שונים של גנון לכיתה ממשית, בה יש שיעורים מסודרים, תפילה והפסקות – כבר אין את פינת המשחקים המורחבת והיצירות החופשיות אלא הוא נכנס לסוג של שגרת לימודים.
ואז מגיע החלק של הכתיבה – עד היום הוא צייר להנאתו, לפעמים צייר בתוך הקווים ולפעמים קשקש איזה ציור אומנותי שרק הוא יכול להסביר את משמעותו.
המלמד מכריז: "תלמידים יקרים, מוציאים 'כתיבה תמה'". כולם נרגשים, מוציאים את הספר בו הם בעצם הולכים ללמוד את הכתב בו הם ישתמשו מכאן ועד 120. המלמד מבקש דבר ראשון להעביר את האצבע על האות הנלמדת ולאחר מכן התלמידים ממלאים את העבודה.
כאן אנו נפגוש מציאות מאוד מעניינת: רוב התלמידים כבר רכשו את מיומנות אחיזת העיפרון/טושים/צבעים כבר בכיתות הגנון, מכינה וכדומה. אך ישנה כמות לא מבוטלת של תלמידים שקשייהם יצופו בתחילת הכתיבה. לדוגמא:
1. תלמיד האוחז את העיפרון בצורה לופתת עם כל היד.
2. תלמיד שאוחז את העיפרון נכון אך מרגיש צורך לתמוך בשפיץ של העיפרון עם היד השניה.
3. תלמיד שהזרוע שלו באוויר בזמן הכתיבה.
4. תלמיד שיושב על קצה הכיסא ורוב החוברת מונחת באוויר.
5. תלמיד אשר לוחץ מידי חזק את העיפרון ומזיע בכף ידו.
6. תלמיד המוחק בכל רגע את מה שהוא כתב מתוך חוסר ביטחון עצמי.
7. תלמיד שהכתב יוצא לו מאוד חלש כתוצאה מטונוס נמוך.
וכך עוד ועוד דוגמאות.
במידה ולא נייחס לכך חשיבות, אנו יוצרים אצל התלמיד חוויית אי נעימות בכל מה שקשור לכתיבה. לצערנו, רוב האנשים הבוגרים אינם אוהבים לכתוב – לא סתם יש "עונש כתיבה", כתיבה מצטיירת כדבר לא נעים – והשורשים לכך הם ביסודות הכתיבה בכיתה א'.
אם נעיף מבט על התלמידים, נתבונן בצורת הישיבה שלהם, בצורת אחיזת העיפרון שלהם ונזהה את הקושי ומה ניתן לתקן – נסייע להם בזה ובבא לכתוב מתוך נעימות, בכתב יפה ובתחושת ביטחון בתוצאה שלהם.